סדרת רשו"ת פותחת בפני הקורא העברי המשכיל צוהר אל העולם העשיר של ספרות השו"ת (שאלות-ותשובות), כור-הברזל של התפתחות ההלכה. כל כרך בסדרה עורך לקורא היכרות עם אחד מגדולי הפוסקים של זמננו, ועם אחת מתשובותיו שהשפיעה על מסורת הפסיקה ועל חייהם של יהודים רבים.
להלכות הכשרות יש השפעה חברתית וכלכלית עצומה על חייהם של יהודים ועל קשריהם עם סביבתם. חלק מההלכות אף עוצבו מתוך מגמה מפורשת להשפיע על מערכת יחסים זו. התקופה המודרנית, ותהליכי התיעוש והעיור הנלווים אליה משנים את מערכות היחסים האלה לבלי הכר.
הרב משה פיינשטיין נדרש לשאלה בדבר השפעתם של השינויים האלה על האיסור העתיק לשתות מחלב שחלבו גוי, אלא אם נוכח יהודי בעת החליבה.
האם איסור חלב גוי נועד לשמור על דרישות הכשרות של התורה או שהוא נועד ליצור הפרדה בין יהודים לנכרים? האם ההלכה מכירה בהבדל בין הרפתן הכפרי לבין המחלבה המשווקת את תוצרתה ברשתות השיווק? והאם ניתן לסמוך על מערכת הפיקוח של המדינה בנוגע לרכיבי המזון הנמכר בחנויות?
דרך כל אלה ועוד עוברת דרכו של הרב משה פיינשטיין בבואו לבסס את היתרו המפורסם להשתמש בחלב ה'קאמפאניעס' - הלא הם חברות שיווק החלב המוכרות.
הרב משה פיינשטיין, שתשובותיו בהלכה קובצו בספר 'אגרות משה', הביא את מסורת הפסיקה הליטאית מן העולם הישן אל העולם החדש, ובמהרה נעשה לפוסק הגדול של יהדות ארצות הברית, ואולי אף לגדול הפוסקים במאה העשרים. הוא עמד בראש ישיבת 'תפארת ירושלים' בניו יורק ושימש במשך שנים כיו"ר איגוד הרבנים האורתודוכסים, ה-OU.
מלבד תשובותיו בהלכה ראו אור גם דרשותיו, 'דרש משה', ושיעוריו על סוגיות הש"ס, 'דברות משה'.
יואב שורק, עורך סדרת רשו"ת, עוסק שנים רבות בזיקה שבין עולם ההלכה למציאות החיים בת זמננו. אל התשובות שביאר כאן צירף מבוא הפורש את הרקע ההלכתי וההסטורי של סוגיית חלב גוי.
את החוברת פותחת סקירה על הרב משה פיינשטיין ודרכו ההלכתית, פרי עטו של הרב ד"ר יצחק ליפשיץ, עמית מחקר בכיר במרכז שלם. לרכישת הספר
תשובת הרב בני לאו בעניין אבקת חלב עכו"ם
בס"ד
שלום וברכה! אשמח אם יוכל הרב לענות לשאלתי בהקדם האפשרי. מה ההבדל בן חלב נכרי לאבקת חלב נכרי? מדוע אין לאכול אבקת חלב/חלב נכרי? יש אומרים שזו החמרה, ויש אומרים שאיסור אכילה, אך אני לא מאמינה שזה איסור אכילה כי אני מכירה רבנים שאוכלים חלב נכרי, והם בחיים לא יעברו על איסור שכזה. כיצד אפשר לאחר מספר מכובד של שנים שלא אכלתי חלב נכרי פתאום להתחיל לאכול? יש לעשות התרת נדרים או כדומה? אשמח אם תייעץ לי איך להתייחס לנושא זה.(בהיותי קטנה ממש(אני בת 13) אכלתי חלב נכרי ונשאר בי זכרון מתוק מדברים מתוקים)איננני יודעת אם לחזור אחורה בחיים במקרים כגון אלה הוא דבר נכון לעשות, או שמא אין לחזור אחורה אלא רק להתקדם ולשאוף למעלה. אשמח לתשובה בהקדם- בכבוד רב ובתודה- רות קליין, הרצליה.
תוכן התשובה לרות שלום שאלתך רצינית ואינה מאפשרת תשובה מהירה. אני מפנה אותך לחוברת מאד יפה שיצאה אך לאחרונה בהוצאת ראובן מס: "הרב משה פיינשטיין - חלב גוי". זוהי חוברת מתוך סידרה של שאלות ותשובות בעניינים אקטואליים. החוברת מכילה תשובה של הרב פיינשטיין (שהוא המקור המרכזי להתייחס לחלב נכרי עם פיקוח ממשלתי כאילו היה "חלב ישראל"). התשובה מוארת ומוסברת היטב. הכתובת של ראובן מס: massculture.co.il
התשובה התקבלה מהרב בני לאו בתאריך כ"ד תמוז ה´תשס"ז
בספרות השו"ת אנחנו פוגשים את ההלכה במלוא חיוניותה. כל אדם שומר הלכה, קטן או גדול, מלומד או בור, שמתעוררת אצלו שאלה בכל תחום מתחומי ההלכה, יכול לפנות לחכמים שבדור באופן ישיר, ל"מומחים" הגדולים בעולם, ולקבל תשובה מנומקת. ניתן לפנות בשאלות מעשיות המתעוררות בשל קושי מעשי או חוסר ידיעה, וניתן לפנות גם בשאלות תיאורטיות שמתעוררות תוך כדי לימוד מקורות ההלכה. אפילו שאלות באגדה ובהשקפה מטופלות בספרות השו"ת. אדם יכול לפנות כפרט, קהילה יכולה לפנות ככזו. השאלה המופנית אל החכם זוכה לתשובה – ו"תשובה" כאן עשויה לכלול הרבה יותר מסתם פסק הלכה. לא רק החלטה מנומקת – לעתים קרובות גם הויכוח עצמו יופיע בתשובה. ההתלבטות, הפולמוס, "חדר העבודה" של הפוסק - נחשפים לעין כל. ובמקביל, הפוסק נפגש דרך השאלות עם מציאות אנושית מגוונת ומשתנה, עם הקשיים והרעננות שזו מביאה בפניו. אם כן, הסיפור של השו"ת הוא סיפור על הנגישות והזמינות של פוסקי ההלכה, ועל הקשב שלהם לציבור הנאמן להלכה. מאידך, ניתן לומר שדווקא בגלל כל האמור לעיל, ספרות השו"ת אינה נגישה לקורא בן זמננו שאין לו הכשרה תורנית מספקת. הסיבה לכך היא שבספרות זאת אנו פוגשים את ההלכה בהופעתה הבשלה ביותר. כל כך הרבה רבדים מובלעים בכל משפט, בכל פסקה. בתשובה של הפוסק נוצרת אינטגרציה של העושר של מקורות ההלכה כפי שהוא מבין אותם, עם הערכתו את המציאות ועם השקפת עולמו. ואולי אופייני הדבר ליצירה החיה, שלא תמיד היא מסודרת ולא תמיד היא אומרת הכל במפורש. הבחירה להפגיש את הקורא בן זמננו דווקא עם ספרות השו"ת, היא אפוא בחירה מרנינה. וזאת בדיוק מטרת סדרת רשו"ת.
בין ידיעה לראיה סדרת רשו"ת פותחת בחוברת העוסקת בסדרת תשובות של הגאון ר' משה פיינשטיין (להלן – הגרמ"פ), בנושא הלכות חלב גוי במציאות המודרנית, בה חלב מיוצר ומשווק על ידי חברות גדולות העומדות תחת פיקוח ממשלתי. לפני שאעסוק בחוברת עצמה – מעט רקע על הנושא (אם כי אינני יכול להתחרות עם מאמרו המצוין של יואב שורק המופיע בסוף החוברת): חלב של בהמה טמאה אסור באכילה. חלב גוי, כלומר חלב שנחלב על ידי גוי מבהמה טהורה שלא בפיקוח, נאסר אף הוא, שמא עירב הגוי בחלב המותר - חלב מבהמה טמאה. כך מופיע כבר במשנה במסכת עבודה זרה (פרק ב, ו – ז). רמת הפיקוח הנדרשת מוגדרת בגמרא שם (לט:): אם יושב ישראל (יהודי) בצד העדר בשעה שהגוי חולב, כך שאם יעמוד – יראה את הגוי, מותר לשתות מהחלב, גם אם יש בעדר בהמה טמאה, שכן במצב כזה הגוי חושש ("אירתותי מירתת") מלערבב בחלב הכשר, חלב מהבהמה הטמאה. עד כאן התמונה בדברי חז"ל. בזמננו נוצרה מציאות חדשה בחלב התעשייתי, שכן גם כשאין פיקוח ישיר של ישראל על החליבה, קיים פיקוח ממשלתי ואחר שמרתיע את היצרנים מלערבב חלב אחר בחלב הכשר. האם עובדה זו מספקת מבחינת ההלכה להתיר את שתיית החלב? כן, משיב הגרמ"פ, עובדה זו מספקת, ומעיקר הדין החלב מותר. הסיבה לכך – הידיעה הוודאית שיש לנו שלא ערבבו כאן חלב אסור. ידיעה זאת נחשבת ממש כראיה, ובכך מתמלא התנאי ההלכתי של "ישראל רואהו" בשעת החליבה כדי להתיר את החלב. יש להדגיש נקודה זו, מבחינה הלכתית החלב איננו מותר מפני שידוע לנו שלא עורבב בו חלב אסור. הוא מותר מפני שידיעה זו נחשבת כראיה. היות ואנו יודעים שהגוי לא ערבב כאן חלב אסור, זה ממלא את התנאי ההלכתי של "ישראל רואהו" (תנאי שמקורו במשנה). כלומר, לא מספיק להראות שהמציאות השתנתה (הפיקוח על החלב מונע ערבוב חלב אסור), צריך גם לבנות טיעון הלכתי ועליו לבסס את הדין שנפסק. כדי לבנות טיעון כזה, עוסק הגרמ"פ בשאלה שהיא מופשטת למדיי, האם, או מתי, נחשבת "ידיעה" כ"ראייה".
פירוק מוקשים
בחוברת שלושה חלקים: סקירה על הגרמ"פ ודרכו ההלכתית, התשובות עצמן בתוספת ביאור, ומאמר הנותן את הרקע ההלכתי לנושא בו עוסקות התשובות שנבחרו – חלב נכרי. הסקירה על הגרמ"פ שנכתבה ע"י הרב ד"ר יצחק ליפשיץ, מעמיקה ומרתקת. היא עורכת לנו היכרות עם אישיותו של הפוסק ועם דרכו המיוחדת בפסיקה. את שני החלקים הבאים כתב יואב שורק, שהוא גם עורך הסדרה. בביאור הרץ המלווה את התשובות הוא עושה עבודה נפלאה – מפרק את המוקשים אחד אחד, בסבלנות, בבהירות, ופותח לקורא דרך לצלוח את התשובה. אך גם אחרי שהציר נפתח, הקצרנות של הגרמ"פ והמורכבות של טיעוניו מותירים לקורא עבודת פענוח רבה. לבסוף, המאמר הפורש את הרקע ההלכתי לדיון על חלב נכרי, מציג בבהירות את יסודות הנושא, מהמקורות הראשוניים ועד לדיוני האחרונים. אולי עדיף היה שהמאמר יופיע לפני התשובות – נראה לי שכל מי שזקוק לביאור הרץ, זקוק בהכרח גם למאמר הזה, כהקדמה לקריאת התשובות.
נוכחות המגיש מורגשת "סדרת רשו"ת נועדה לאפשר מגע בלתי אמצעי עם ספרות התשובות, גם למי שאינו 'איש מקצוע' של השפה ההלכתית". כך נכתב בתחילת החוברת. ובגב החוברת – "סדרת רשו"ת פותחת בפני הקורא המשכיל צוהר אל העולם העשיר של ספרות השו"ת (שאלות-ותשובות), כור הברזל של עולם ההלכה". יש כאן היפוך לעומת התנועה האופיינית לשאלות ותשובות: שם, מי שאינו 'איש מקצוע' של השפה ההלכתית פונה אל הפוסק עם שאלה, ומקבל תשובה. במובן הזה ההלכה נגישה לכל מבקשיה. ואילו כאן מנסים ליצור נגישות על ידי תנועה הפוכה: מביאים אל הקורא המשכיל את ספרות השו"ת. כאן המחסום איננו רק המחסום של השפה ההלכתית, אלא גם המחסום העמוק יותר: מי שפונה לשאול, בא מעמדה של מחוייבות, ואילו כאן יש רשו"ת. ההלכה מוגשת כאן בהתאם לטעמם הצפוי של הסועדים. האם בתנאים כאלה, של פנייה אל הקורא המשכיל דווקא, ייווצר מגע בלתי אמצעי עם ספרות השו"ת? מטבע הדברים, בחלק האמצעי של החוברת, דהיינו - התשובות עם הביאור הצמוד אליהן, אין כמעט משמעות לשאלה זו. הביאור נאמן לחלוטין למשא ומתן ההלכתי שמנהל הגרמ"פ. ואילו בסקירה על הגרמ"פ ובמאמר הנותן את הרקע לעניין "חלב גוי" – נוכחות המגיש מורגשת. הנה, בסקירה על הגרמ"פ, מנגיד ליפשיץ בין שתי גישות בפילוסופיה של ההלכה. האחת מעניקה לפוסק סמכות מכוננת – "הכרעותיו...יוצרות את ההלכה ולפיכך הוא רשאי לחלוק על כל מי שהיה לפניו". ואילו הגישה השנייה מעניקה לפוסק סמכות בירור בלבד – תפקידו לנסות לחשוף את האמת ההלכתית המוחלטת. היות ויכולתו להגיע לאמת הזו תלויה ביראת השמים שלו, הוא אינו יכול לחלוק על קודמיו, שכן בדרך כלל יש תהליך של ירידת הדורות. ליפשיץ מזהה את הגרמ"פ עם הגישה הראשונה, ומביא לכך הוכחות מדברי הגרמ"פ עצמו. כעת ברור שגישה זו, במיוחד בניסוח החריף שנותן לה ליפשיץ, מתאימה יותר לתפיסתו של הקורא המשכיל. אולם במקורות שליפשיץ עצמו מצטט מתוך דברי הגרמ"פ, יש ביטויים גם לגישה השנייה – כך לדוגמא בשו"ת אגרות משה או"ח ח"ד סי' ג', כשהוא מסביר מדוע אין להעדיף את כתבי האר"י על פני פוסקים בני זמנו, כותב הגרמ"פ: "ולא לנו יתמי דיתמי לומר מי גדול מי". אם כן, יש מושג של ירידת הדורות, ויש לו משקל בפסיקת הלכה. ועוד – כשהגרמ"פ מתאר את החכם הפוסק הוא אומר: "ואף בגדולים דבזמננו שייך זה, שבחזקה דלומדים לשמה" (שו"ת אג"מ או"ח ח"ד סי' כ"ה), "שהאמת להוראה הוא מה שנראה לחכם אחרי שעמל ויגע לברר ההלכה בש"ס ובפוסקים כפי כוחו, בכובד ראש וביראה מהשם יתברך" (הקדמה לשו"ת אג"מ) – אם כן, סמכותו של הפוסק תלויה, גם לפי הגרמ"פ, במידותיו המוסריות והדתיות (לימוד לשמה, יראה מהשם יתברך). ועוד באותה סקירה, אחרי שליפשיץ מראה שלפי הגרמ"פ, הפוסק הלומד את הסוגיה מחדש גובר בסמכותו על פסיקה קודמת ואינו כפוף לה, אלא אם כן פסיקה תקדימית זו התקבלה על העם, הוא ממשיך ואומר – "מעמד התקדימים בהלכה תלוי בתנאי שהם עדיין מקובלים על העם. פסקי הלכה שאינם מקובלים עוד, אינם מחייבים מבחינה הלכתית (עמוד 21)". כלומר העם יכול לעקור פסיקה קודמת, אם אינה מקובלת עליו. זו הרי קביעה מהפכנית, אולי אפילו חתרנית - אך ליפשיץ אינו טורח להוכיח זאת מדברי הגרמ"פ. דוגמה אחרונה מתוך הסקירה – "הרב פיינשטיין היה אנושי מאוד, ובעל מסירות מוחלטת לזולת, אבל התייחסותו כפוסק לבעיות הזמן הייתה מסורתית מאוד (עמוד 25)". משמע, מפתיע למצוא אדם מסורתי שהוא גם אנושי ומסור לזולת, אלה מידות שבדרך כלל הן נחלתם של המשכילים, המודרניים.
התייחסות מינורית גם במאמרו של יואב שורק הנותן רקע לנושא חלב גוי, דומה כי יש ביטוי להטיה זו. מספר פעמים לאורך המאמר מתפלמס שורק עם התפיסה הטוענת שאיסור חלב גוי או פרטים מסוימים בתוכו,אינם נובעים מחשש שהגוי ערבב חלב טמא בחלב הכשר, אלא מחשש אחר: "מדוע נאסר חלב שחלבו גוי? האם יש כאן בעיה רוחנית-סגולית הקשורה בכך שמדובר בגוי, או שיש כאן חשש לכשרותו של החלב עצמו?" (עמוד 54). ושוב – "האם התנאי הזה - 'ישראל רואהו' - הוא תנאי סתום, מאגי במהותו, המחייב דווקא נוכחות פיסית של בן-ברית בשעת החליבה? הגמרא לימדה אותנו אחרת (עמוד 62)". כך גם בגב החוברת – "האם איסור חלב גוי נועד לשמור על דרישות הכשרות של התורה או שהוא נועד ליצור הפרדה בין יהודים לנכרים? דרך כל אלה ועוד עוברת דרכו של הרב משה פיינשטיין בבואו לבסס את היתרו". מדבריו של שורק מתקבל הרושם כאילו יש כאן מאבק בין הגרמ"פ לבין מתנגדיו סביב שאלה זו, וברור במי יצדד הקורא המשכיל, המודרני. והנה, אמת היא שהגרמ"פ הניח – וזה הדבר הפשוט בהלכה – שטעם האיסור אינו 'מאגי', אלא נובע מחשש לעירוב חלב טמא, אך לא בכך מתמקדות התשובות שלו. כפי שטענתי לעיל, הדיון אצלו עוסק בעיקרו בשאלה אחרת לגמרי: האם "ידיעה" כ"ראיה" או לא. זו שאלה מופשטת למדיי שדורשת רקע הלכתי 'מקצועי', אך דווקא היא זוכה במאמרו של שורק להתייחסות מינורית בלבד. ובאותו הקשר, אולי יהיה זה יותר מכובד הן כלפי הקורא והן כלפי הגרמ"פ, אם במקום לנסח בנימה מתנצלת פסקאות כגון: "תחכום זה של פסיקתו (של הגרמ"פ) אינו נובע מניתוח הגותו של הוסרל ואחרים מן הפילוסופיה בת זמנו, אלא מניתוח מסורתי של טכסטים תלמודיים והלכתיים. הרב פיינשטיין היה בסופו של דבר פוסק מסורתי" (עמוד 29), ננקוט את התייחסותו העניינית של הגרמ"פ עצמו: "והערעור של כבוד תורתו הרמה על זה בא מהשקפות שבאות מידיעת דעות חיצוניות שמבלי משים משפיעות אף על גדולים בחכמה (שו"ת אג"מ אה"ע ח"ב סי' י"א)". דומה כי בכך נאפשר באמת מגע בלתי אמצעי עם ספרות התשובות.
הרב אברהם בלידשטיין הוא ר"מ בישיבת ארץ הצבי
רשו"ת - תשובות מבוארות מגדולי הפוסקים בני זמננו: הרב משה פיינשטיין - חלב גוי, יואב שורק (עורך), הוצאת ראובן מס, 2007
