מה משך הוגים שונים כל כך - מהם אתיאיסטים ומהם מאמינים, רציונליסטים כמו דקארט והוסרל ונוטים למיסטיקה כמו היידגר, קוסמופוליטים כמו קאנט ולאומנים כמו הגל, לחשיבה מונולוגית, ואפילו מונוליטית? הדיאגנוזה של פרנץ רוזנצווייג נראית עדיין סבירה: הם נמשכו אל קסמו של האחד; האחד הוא אבן החכמים שעליה בנו הפילוסופים את מגדליהם. האחד יכול להיות עיגול מושלם, שילוש שבו 1=1+1+1, או אינטואיציה אחת השובה את לבו או את שכלו של ההוגה. למרבה הפלא, גם הוגי הדו-שיח הלכו שבי אחר נגינת החליל הקסום הזה. בספרו "שמות פרטיים" מתאר ההוגה היהודי הצרפתי עמנואל לוינס את חילופי המכתבים בינו לבין מרטין בובר. הפילוסוף המהולל, שהתפרסם בזכות ספר ההלל שלו על הדו-שיח, הגיב על הערה ביקורתית שפירסם לוינס על הגותו בכמה שורות נזעמות. בקשה נוספת להבהרות שהפנה אליו לוינס במכתב מנומס מאוד לא זכתה למענה. בובר הסתפק במכתב הלא-אישי ששלח לכל מי שבירך אותו לרגל יום הולדתו ה-85, ורשם בכתב ידו מתחת לטקסט המודפס: "אני מודה לך במיוחד על ההבהרות הכלולות במכתבך. מרטין בובר".
לוינס אינו מוסיף על כך מלה: די לחכימא ברמיזא. האם היתה זו מעידה מצערת של הפילוסוף הזקן ששכח את תורתו, או שמא ניתן ללמוד מן הסיפור הזה את מה שהמציאות מלמדת אותנו שוב ושוב: הדיאלוג אינו מוציא אותנו בהכרח מן המעגל הקסום של החשיבה המונולוגית, ואולי הוא אפילו גלגול נוסף שלה, מתוחכם יותר, בעוד שאלימותו של המונולוג מוסווית מאחורי הנופת צופים של השיח הרהוט בין בני תרבות.
כפי שמזכירים לנו עמנואל לוינס ומוריס בלאנשו, הסופר והמבקר הצרפתי, הדו-שיח מבוסס על הנחת ההדדיות בין הדוברים, ועל מידת השוויון ביניהם. וכאן, בהנחה זו עצמה, טמון הכשל. אומר בלאנשו (בספרו "השיחה האינסופית", עמ' 114): "רק שני 'אני' יכולים לנהל יחס דיאלוגי; כל אחד מכיר בכוחו של האחר לדבר כפי שהוא עצמו מדבר, כל אחד אינו רואה באחר אלא 'אני' אחר. זה גן-העדן של האידיאליזם ההגון".
| | |
