קיומו של הטקסט הנשנה על פה הוא זמני. המסומן נמצא תמיד בעבר. אין הוא עומד לצד הלומד בו באותו מישור הכרתי. הוא קודם לו. הלומד בו פוגש רק עקבות קוליים ממנו. בניגוד למקרא הכתוב העומד לפני הקורא כקיום נוכח, בניגוד לנביא העומד לפני הקהל ו'משחק' את אלוהים. מי ששונה את פרקו הוא לעולם אחר ביחס לפרק, שנשמע לרגע ונעלם, מותיר אחריו עקבות של מחויבות.