יליד תל אביב, בעל תארי בוגר בפילוסופיה ומוסמך בלימודי תרבות מהאוניברסיטה העברית. כותב ומרצה בנושאי יהדות, תרבות וחסידות. הספר "נפילתה ועלייתה של השכינה" מאת שרה שניידר בתרגומו עתיד לצאת במסגרת בית ראובן מס.
אירופה – או ליתר דיוק, השמאל האירופאי, שהוא-הוא מוקד המשיכה שלנו – אכן פותחת היום את עיניה וזרועותיה למגוון אפשרויות תרבותיות, הן אלו של הלאומים המרכיבים אותה, והן אלו של העולם החוץ-אירופאי. היא ממלאת את אולמות פסטיבלי הקולנוע לצפות בסרטים המתארים תרבויות שונות, מארחת בני עמים רחוקים בכנסים ובאירועים, מתרגמת ומתעמקת בספרות זרה. בנוסף לכך, היא מעניקה לאנתרופולוגים שלה, מי שחושף אותה לאפשרויות חיים אחרות, מעמד של פילוסופים ומעצבי תרבות, ואילו את הפילוסופים הופכת למעין אנתרופולוגים פנימיים, שמשימתם לפרק בשיטתיות את תחושת העליונות האימפריאליסטית שמנעה אותה מלהחשף לאפשרויות אלו קודם לכן. כל אלו מעידים על נסיון כן ומרשים של אירופה לערוך בנפשה טיפול שורש, להתחיל לחסל את היסודות התת-קרקעיים של האתנוצנטריות שעמדה בבסיס מגדלי הקולוניאליזם והפאשיזם שלה, ושנותרה בעינה גם כשהמגדלים עצמם פורקו.
אבל עד כמה עמוקות הן מחוות ההיפתחות וההקשבה האלו? באיזו מידה נפתחת אירופה באמת בפני האחרים שלה ויוצאת מתחומן של מוסכמותיה שלה? אירופה, אני מבקש לטעון, אכן מנסה ליצור אדם אוניברסלי, שעולמו אינו מוגבל לתחום תרבות אחת או עם אחד אלא מקיפה את האנושות כולה; אלא שסוג האוניברסליות שהיא שואפת אליה הוא סוג מאוד ספציפי ומאוד מקומי – בעצם, מאוד אירופאי. את האדם שהיא יוצרת מוטב לכנות "אירוברסלי": אוניברסלי, אך לפי מושגים אירופאיים מקומיים.
אוניברסליות פרטיקולרית – היתכן דבר כזה? בהחלט. ניתן להבחין בין לפחות שני סוגים של אוניברסליות, שאכנה אותן כאן אינקלוסיבית ואקסקלוסיבית. אוניברסליות אינקלוסיבית מנסה לכלול אמונות פרטיקולריות סותרות, ואילו אוניברסליות אקסקלוסיבית מוחקת אותן.
בקרב חלק ממסורות המזרח הרחוק, למשל, ניתן להבחין באוניברסליות אינקלוסיבית: מורים רוחניים רבים נוטים לעודד תלמידים להתקדם רוחנית בדרך הפרטית של עמם ותרבותם, ומאסטרים של אמנויות לחימה יכולים לכוון תלמיד למסורת שאינה שלהם, אפילו כאשר היא שונה ממנה מהותית. התפיסה המנחה מורים אלו היא, שכל הדרכים מובילות אל אותה אמת כלל-עולמית. התפיסה המערבית, לעומת זאת, רואה בתרבויות הפרטיקולריות כמסתירות, לא מגלות, את המהות האוניברסלית. לפי גישה זו, על מנת להיות אוניברסלי צריך דווקא לוותר על המאפיינים הייחודיים של כל אחת מהן. בזמן שהמזרח רואה את כל הדרכים כאמיתיות ולכן שואף לשלב ביניהן, המערב רואה את כולן ככוזבות, ולכן נוקט תמיד באחת משתי דרכים: או קבלתן כנפרדות לגמרי תוך דרישה שלא תכפנה עצמן זו על זו, או התכתן זו לזו באופן שמאיין את הסגולות הייחודיות שלהן. דרך שניה זו היא האוניברסליות האקסקלוסיבית. הבסיס לאוניברסליות מסוג זה קדום ביותר, וניתן לאתרו כבר בתקופת אלכסנדר מוקדון, בה תיאולוגים הלניסטיים החלו לטוות את הרעיון של דת אוניברסלית שניתן להגיע אליה דרך סינון המאפיינים הספציפיים של כל דת ודת. הוא הגיע לגיבוש בתיאולוגיה של פאולוס, מייסד הנצרות, שקבע כי הצטרפות לכנסיית ישוע המשיח פירושה ויתור על התכונות הפרטיקולריות המבדילות בין בני האדם – כמו לאום, מעמד או מגדר – תהליך שהוא זיהה כזיכוכה של הנשמה מהגוף. ההומניזם המודרני אינו שונה בהרבה: את ה"רוח האנושית" השורה בקרב כל אדם אדם ניתן לאתר, כך חשים היום אנשי המערב, רק מבעד למעטה האמונות הפרטיקולריות שלו, ולכן יש להתעלם מהן על מנת לגלות את האנושיות. בהתאם לגישה זו אימץ לעצמו הליברליזם של היום את ה-person נטול התכונות כיחידת היסוד המוסרית. גם כאן, בעומקה של החילוניות, מסתתתרת אותה מטאפיזיקה קדומה: רק הכללי מהותי; הפרטי הינו מקרי, חיצוני וטפל.
אני מבקש לעסוק כאן מעט בזיקות, הממשיות והאפשריות, השוררות בין שתי תופעות תרבות משמעותיות בחצי המאה האחרונה: עליית השיח הפוסטמודרני, שמרכז הכובד שלו באקדמיה, וההתחדשות הרוחנית, הקרויה לפעמים 'העידן החדש' (New Age), שמרכז הכובד שלה בתרבות הפופולרית. חפיפתן בזמן ובהקשר חברתי של שתי תופעות אלו אומרת דרשני: את שורשי שתיהן ניתן לאתר בשלהי המאה התשע-עשרה, ושתיהן עלו לפני השטח וצברו תאוצה בשנות הששים של המאה העשרים; כמו כן, שתיהן צמחו בקרב הציבור הליברלי (ולא מתוך קהילות שמרניות או ימניות), וקשורות קשר אדוק לעליית ה'שמאל החדש'.
למרות מכנה משותף זה, קיימת מעט מאוד הזדהות רגשית בין אנשי השיח הפוסטמודרני ואנשי העידן החדש, וגם מעט מאוד תקשורת ממשית. שתי הקבוצות נעות בחוגים נבדלים, משתמשות במילוני מושגים שונים, ומעל הכל, כל אחת נושאת עיניה אל אופק ציפיות נפשי שונה מאוד: אנשי העידן החדש תרים אחר התרוממות והתקדשות מיסטיות, אחר משהו נשגב הרחוק מעולם החשיבה האקדמי-ביקורתי, ואילו אנשי הפוסטמודרניות עסוקים בעיקר בביקורת תרבות ובתיאוריה ספרותית, הנעדרות אוירה של רוחניות או קדושה.
מי שבכל זאת מדיר אותן בכפיפה אחת הם מתנגדיהן – מודרניסטים מובהקים המנוכרים לשתיהן כאחת. אלו מזהים את שתי התנועות כביטויים של תהליך אחד, ילדותי והרסני בבסיסו, המבקש לפורר את הסדר המודרניסטי וחותר לקראת אנרכיה [1]. הפער בין שתי התנועות פחות מעניין אותם מהדמיון שהם מוצאים ביניהן, שכן נקודת הדמיון היא המנוגדת לעמדתם.אני מבקש להציע כאן יחס שונה לשתי תופעות תרבות אלו, וממילא גם יחס שונה כלפי המודרניות. עמדתי היא זו: אף כי אני מסכים עם המודרניסט והשמרן שיש זיקה פנימית בין הפוסטמודרניות ל'עידן החדש', ואפילו מקבל רבות מהביקורות השליליות שלהם כלפיהן, אני רואה אותן, בחשבון אחרון, כתופעות חיוביות וחיוניות בתרבות המודרנית, ומרגיש הזדהות ברורה עם כל אחת מהן. יתרה מכך: אני רואה ביניהן קשר של תלות-הדדית וסיוע-הדדי שיכול לשמש בסיס לסימביוזה חשובה.
הביקורת הפוסטמודרנית, בכך שהיא מפרקת את הנחות היסוד של המודרניות, פותחת, לראשונה בעידננו, מרחב-פעולה במסגרתו ניתן לחדש את הפעילות הרוחנית שאיפיינה את העידנים הקודמים של האנושות. במובן זה, ה'עידן החדש' תלוי בה. מהכיוון השני, ה'עידן החדש' יכול לספק לפוסטמודרניות אופק-צמיחה שפעילות ביקורתית גרידא אינה יכולה, במהותה, להעניק. על מנת שתוכל להצמיח מתוך עצמה פירות רוחניים חדשים באמת (מעבר לכינונו של שיח קוסמופוליטי אליטיסטי), הפוסטמודרניות זקוקה אף היא ל'עידן החדש'. לצערי, עמדה זו חריגה. אין לה כמעט שותפים בקרב אנשי העידן החדש, בקרב אנשי האקדמיה הפוסטמודרנית, וכמובן שגם לא בקרב מודרניסטים.
אך ישנו, בכל זאת, חוג מצומצם של אקדמאים המציג עמדה זו בדיוק. הוא מורכב מאנשי אקדמיה בעלי רקע דתי מגוון, נוצרים, יהודים ובעלי עניין ברוחניות כללית. השם שהם אימצו לגישתם הוא 'פוסטמודרניות בונה' (Constructive Post-Modernism), שם שנועד לזהותו עם המהלך הביקורתי של הפוסטמודרניות אך להבחינו מהאופי המפרק, הדה-קונסטרוקטיבי שלה. בסדרה מרתקת של ספרים, מציגים חבריו של חוג זה את משנתם החריגה [2]. משנה זו ניצבת בנקודת ההצטלבות שלהפוסטמודרניות, 'העידן החדש', הדתות המסורתיות וכן המודרניות עצמה
