אירופה – או ליתר דיוק, השמאל האירופאי, שהוא-הוא מוקד המשיכה שלנו – אכן פותחת היום את עיניה וזרועותיה למגוון אפשרויות תרבותיות, הן אלו של הלאומים המרכיבים אותה, והן אלו של העולם החוץ-אירופאי. היא ממלאת את אולמות פסטיבלי הקולנוע לצפות בסרטים המתארים תרבויות שונות, מארחת בני עמים רחוקים בכנסים ובאירועים, מתרגמת ומתעמקת בספרות זרה. בנוסף לכך, היא מעניקה לאנתרופולוגים שלה, מי שחושף אותה לאפשרויות חיים אחרות, מעמד של פילוסופים ומעצבי תרבות, ואילו את הפילוסופים הופכת למעין אנתרופולוגים פנימיים, שמשימתם לפרק בשיטתיות את תחושת העליונות האימפריאליסטית שמנעה אותה מלהחשף לאפשרויות אלו קודם לכן. כל אלו מעידים על נסיון כן ומרשים של אירופה לערוך בנפשה טיפול שורש, להתחיל לחסל את היסודות התת-קרקעיים של האתנוצנטריות שעמדה בבסיס מגדלי הקולוניאליזם והפאשיזם שלה, ושנותרה בעינה גם כשהמגדלים עצמם פורקו. אבל עד כמה עמוקות הן מחוות ההיפתחות וההקשבה האלו? באיזו מידה נפתחת אירופה באמת בפני האחרים שלה ויוצאת מתחומן של מוסכמותיה שלה? אירופה, אני מבקש לטעון, אכן מנסה ליצור אדם אוניברסלי, שעולמו אינו מוגבל לתחום תרבות אחת או עם אחד אלא מקיפה את האנושות כולה; אלא שסוג האוניברסליות שהיא שואפת אליה הוא סוג מאוד ספציפי ומאוד מקומי – בעצם, מאוד אירופאי. את האדם שהיא יוצרת מוטב לכנות "אירוברסלי": אוניברסלי, אך לפי מושגים אירופאיים מקומיים. אוניברסליות פרטיקולרית – היתכן דבר כזה? בהחלט. ניתן להבחין בין לפחות שני סוגים של אוניברסליות, שאכנה אותן כאן אינקלוסיבית ואקסקלוסיבית. אוניברסליות אינקלוסיבית מנסה לכלול אמונות פרטיקולריות סותרות, ואילו אוניברסליות אקסקלוסיבית מוחקת אותן. בקרב חלק ממסורות המזרח הרחוק, למשל, ניתן להבחין באוניברסליות אינקלוסיבית: מורים רוחניים רבים נוטים לעודד תלמידים להתקדם רוחנית בדרך הפרטית של עמם ותרבותם, ומאסטרים של אמנויות לחימה יכולים לכוון תלמיד למסורת שאינה שלהם, אפילו כאשר היא שונה ממנה מהותית. התפיסה המנחה מורים אלו היא, שכל הדרכים מובילות אל אותה אמת כלל-עולמית. התפיסה המערבית, לעומת זאת, רואה בתרבויות הפרטיקולריות כמסתירות, לא מגלות, את המהות האוניברסלית. לפי גישה זו, על מנת להיות אוניברסלי צריך דווקא לוותר על המאפיינים הייחודיים של כל אחת מהן. בזמן שהמזרח רואה את כל הדרכים כאמיתיות ולכן שואף לשלב ביניהן, המערב רואה את כולן ככוזבות, ולכן נוקט תמיד באחת משתי דרכים: או קבלתן כנפרדות לגמרי תוך דרישה שלא תכפנה עצמן זו על זו, או התכתן זו לזו באופן שמאיין את הסגולות הייחודיות שלהן. דרך שניה זו היא האוניברסליות האקסקלוסיבית. הבסיס לאוניברסליות מסוג זה קדום ביותר, וניתן לאתרו כבר בתקופת אלכסנדר מוקדון, בה תיאולוגים הלניסטיים החלו לטוות את הרעיון של דת אוניברסלית שניתן להגיע אליה דרך סינון המאפיינים הספציפיים של כל דת ודת. הוא הגיע לגיבוש בתיאולוגיה של פאולוס, מייסד הנצרות, שקבע כי הצטרפות לכנסיית ישוע המשיח פירושה ויתור על התכונות הפרטיקולריות המבדילות בין בני האדם – כמו לאום, מעמד או מגדר – תהליך שהוא זיהה כזיכוכה של הנשמה מהגוף. ההומניזם המודרני אינו שונה בהרבה: את ה"רוח האנושית" השורה בקרב כל אדם אדם ניתן לאתר, כך חשים היום אנשי המערב, רק מבעד למעטה האמונות הפרטיקולריות שלו, ולכן יש להתעלם מהן על מנת לגלות את האנושיות. בהתאם לגישה זו אימץ לעצמו הליברליזם של היום את ה-person נטול התכונות כיחידת היסוד המוסרית. גם כאן, בעומקה של החילוניות, מסתתתרת אותה מטאפיזיקה קדומה: רק הכללי מהותי; הפרטי הינו מקרי, חיצוני וטפל. | | |
