" חזרתי מהודו באמצע חג הסוכות. אבי ישב אז בסוכה, הסתכל בתמונות, שמע מעט חוויות, הסתכל בי במבט חודר, כמו מקלף את כל קליפות המרחק שהתקרמו עלי ושאל: "נו, אז באמת, מה יש שם?", כמו תוהה על כל ה'שם' הרחוק הזה הנקרא: 'הודו'. ואני, כמו נתפסתי בקלקלתי, כי באמת מה יש שם. תהומות לכלוך וזוהמה, אנושיות מלאת מום, אמונות פגאניות ואליליות מלאות פיגור רוחני, חיים על סף הכאוס והמאפליה?! ושתקתי. עברו דקות ארוכות, חלולות מחד ומלאות קולות נשברים מאידך, עד שאמרתי ששם יש זמן לזמן ומקום למקום ונפש לנפש, ושוב שתקתי. "
פרקים ראשונים מתוך הספר "מהודו עד כאן – הוגים ישראליים מדברים על הודו והיהדות שלהם" בעריכת אלחנן ניר
ספר על החוויה ההודית שלך - כמי שצמח בעולם בעולם הישיבות, מה הניע אותך לצאת לשם?
הרצון התבשל בי הרבה זמן ורתח לאיטו, עד שהגיע לנקודת הרתיחה לפני שלוש שנים, ואני פשוט קמתי ונסעתי. אני זוכר ששאלתי את עצמי תוך כדי התארגנות מדוע אני באמת נוסע, מה אני מחפש,
והייתה לי תשובה אחת: אני מחפש זמן ומקום אחר. הייתי אז זמן מועט אחרי שירות כחייל ביחידה מובחרת, והרגשתי כי כאן בארץ הזמן עבורי הוא מאד מהיר, תחרותי ודורס.
חיפשתי זמן שנותן גם 'זמן' לעצמו; זמן מתחשב. בנוסף, חיפשתי מקום למקום, לראות אנשים שנטועים אלפי שנים במקומם ללא גלות שחרצה אותם, ללא תזוזה כל כך עמוקה שנקבעה בנפש - עד שלפעמים נדמה שכל היהודים חולים באיזו סכיזואידיות בסיסית. ושם מצאתי לפני הכל קצב אחר. תנועה שלא מאבדת בתוכה את חוסר התנועה, את ההרפיה והשחרור, אלא תנועה עם מרחב ואיפשור.
בהודו פתאום אלוהים נהיה דבר כל כך טבעי ומתבקש עד כדי כך שהודי כלל לא יכול להבין דרך חיים נטולת אלוהים. אפילו התיירים שם פתאום מגלים עד כמה אלוהים זמין וקרוב. עד כמה מתבקש פשוט לפנות אליו, סתם ככה, ברחוב, בדרך או בבית. בנוסף, באופן כמעט מיידי אובד הקשר הגורדי הכל-כך מוכר לנו בין המצב הכלכלי והחברתי לאושר ולשמחה, ואתה רואה אדם נטול כל והוא באמת שמח, שמח בשלו, שלם עם ה 'קרמה' שלו ומחייך. יחף ורוקד. כי הודו בעצם משכנעת שהכל הוא תודעה ושלמות נפשית ולא תכתיב חברתי וסוציולוגי, וזה המון.
נתקלתי שם באין סוף חיפוש ומוכנות של הלב להיפתח אל עצמו ואל השני, וזה גרם לי להרבה חשיבה על ההזדמנות הגדולה ועל ההזמנה של הנסיעה הזאת. הזמנות והזמנה למפגש מחודש עם עצמנו, ובמובן הישראלי הכללי – עם היהדות שרוב הצעירים כאן כלל לא מכירים אותה ואת העומק הרב המסתתר ונעלם בה.
