ציוויו של סבא - מעין הקדמה על תפקידו של מורה הלכה
כאשר פרסם ר' צבי הירש חיות את ספרו 'תורת הנביאים' (זולקוא תקצ"ו), הביע חשש "כי יבואו מבקרי מומין ויחפשו וימצאו" פגמים למיניהם בספרו. במכתב שכתב לו החת"ם–סופר (בתשובותיו, או"ח סי'
רח) שיבח מאוד את הספר, ולימד אותו ואת כולנו פרק בענייני הסכמה וביקורת.
במסכת ביצה (לח ע"א-ע"ב) מובא שר' אבא, לפני עלייתו לארץ ישראל,התפלל, 'יהא רעוא דאימא מלתא דתתקבל' (- יהי רצון שאומר דבר המתקבל 'לחכמי המקום, שלא אבוש' - לשון רש"י שם). ואולם, מספרת הגמרא, כשהגיע לבית מדרשו של ר' יוחנן בארץ ישראל, גיחכו עליו התלמידים בשל הראיה שממנה רצה ללמוד בסוגיית היום. תפילתו,מסתבר, לא נשאה פרי.
לעומת זאת, מציין החת"ם–סופר, במסכת ברכות (כח ע"ב) מובאת תפילתו של ר' נחוניא בן הקנה, 'יהי רצון מלפניך... שלא יארע דבר תקלה על ידי, ולא אכשל בדבר הלכה וישמחו בי חברי...' וכו'.
מה ההבדל בין שתי התפילות הללו?
ר' אבא ביקש למצוא חן והסכמה מצד השומעים, מסביר החת"ם–סופר,ולכן לא זכה. כי "מה לי אם יקבל אם לא? אמור דבריך לשם שמים. וע"כ נכשל".ואילו ר' נחוניא בן הקנה התפלל שיכוון לאמיתה של הלכה, ולא שם יהבו על רכישת הסכמתם של השומעים:
אך יהא הויכוח להעמיד סברתי ודעתי על פי שכלי באופן מה שחברי טען
נגדי אראה במחשבתי אם כנים דבריו אחזור בי, ואם לא נראים לי דבריו,
אני עומד על דעתי. ומה לי בכך אם יודה או לא, כי אין כוונתי לנטות
דעתו לדעתי.
ועל כן זכה. וקובע החת"ם–סופר כי:
...היודע בעצמו כי כל מגמתו לשם הי"ת להגדיל תורה ולהאדירה, ורק מונע בר מפני חשש מבקרי מומין ומלעיגין ומלעיבין במלאכי ה' – עבירה היא בידו, וכשם שיקבל עונש על הדרישה הנ"ל כך ייענש על הפרישה.
ועל כן אפתח גם אני בתפילתו של ר' נחוניא בן הקנה: 'שלא יארע תקלה על ידי ולא אכשל בדבר הלכה', ובודאי אשמח גם אשמח אם 'ישמחו בי חברי'.
סבי זכרונו לברכה, אבי אבא, ר' דוד שפרבר זצ"ל, היה מההולכים בדרכו של החת"ם–סופר. וכתב אבי ז"ל, על מידותיו של סבא ז"ל:
מידת תלמידי חכמים היתה בו שהי' קשה כברזל לעת הצורך. היה דיין מומחה בענייני ציבור ודיני ממונות, והיו מזמינים אותו לשבת בבית דין כבורר או כראש בית דין בעניינים מסובכים קהילתיים או של יחידים.
דיונים הללו היו מסעירים את הרוחות ויש שניסו להשפיע עליו בצורות שונות או שלא לקבל את פסק דינו.
זכורני: היה זה אחרי שהוציא פס"ד בעניין שהיה בו דררא דממונא בסכום עצום וניסו לעמוד נגדו בכמה דרכים. אמר: לכאורה מפני מה בחרו בי לשבת בראש דין תורה זה? אם מפני ידיעת התורה, בודאי שיש גדולים ממני בתורה. אם מפני בקיאות בהוויות העולם, בודאי שיש בקיאים ממני.
אלא מידה אחת יש בי, שאני מקיים בנפשי 'לא תגורו מפני איש'...
וסיפרה אמי ז"ל, הרבנית מרים שפרבר, שלאחר שנזרקה אבן על חלונו של בית הסבא בעקבות פסילת כשרותו של בעל אטליז אחד, וכמעט וניזוקה תינוקת ששכבה ליד החלון, נשאל על ידי אבי, הרב שמואל
שפרבר ז"ל: "האם כדאי להיות רב, להקדיש שנים רבות לקהילה ואחרי כן לקבל אבן בחלון?", ענה הסבא: "כדאי וכדאי הדבר. דע לך בני, רב שאין לו מחלוקת, שאין עליו לחץ, אינו רב; רב שנכנע ללחץ אינו בן אדם".
אכן זו היתה דרכם של הראשונים. ראה למשל את דבריו של ר' ישעיה דיטרני:
אך זאת אתי, כל דבר שאינו נראה בעיני - אי אמרה יהושע בן נון לא צייתנא ליה, ואיני נמנע מלדבר עליו מה שייראה לי לפי מיעוט שכלי...אלא אני דן בעצמי משל הפילוסופים... ואם תרכיב הננס על צוארי הענק מי צופה יותר למרחוק, הוי אומר הננס שעיניו גבוהות עכשיו יותר מעיני הענק.
כך אנחנו ננסים רכובים על צוארי הענקים... במקום שאנו רואים שזה חולק על זה וזה אוסר וזה מתיר, אנו על מי נסמוך... אין לנו אלא לחקור אחרי דבריהם שאלו ואלו דברי אלוקים חיים הן, ולפלפל ולהעמיק מכח דבריהם להיכן הדין נוטה, שכך עשו חכמי המשנה והתלמוד, לא נמנעו מעולם
האחרונים מלדבר על הראשונים ומלהכריע ביניהם ומלסתור דבריהם וכו'.
וראה גם באגרות משה, יו"ד ח"ג, סי' פח, עמ' שכט, שמסיים תשובתו:
"...וא"כ כ"ש וכ"ש שאין לחוש מלהקשות ומלחלוק על גדולי דורותינו אף הגדולים ביותר, אבל באופן דרך ארץ..." (ועיי"ש ראיותיו לכך)
ועוד כתב בתשובה אחרת (יו"ד ח"ב, סי' מה, עמ' סא):
הנה מה שמתנצל כתר"ה מה שהוא סובר דלא כדברי, איני יודע למה הוא צריך להתנצלות. הא ודאי שכל אחד צריך לברר האמת לפי דעתו, בין לקולא בין לחומרא, אף כשהוא תלמיד נגד סברת רבו, וכ"ש לאחרים שאינם תלמידים. ועיין בספרי אגרות משה חאו"ח סי' קט [עמ' קעג]שהארכתי בזה קצת…
ובתשובה אליה הוא מפנה בסיום דבריו הוא דן בנושא, ומסיים כך [ההדגשה שלי - ד"ש]:
"...לכן אף אם יחשוב אותי כתר"ה לגדול, רשאי לחלוק, וממילא מחויב לומר דעתו, ואין לו הצורך להתנצל".
יודע אני שירננו עלי מקצת מחברי. ואולם, רואה אני את דברי אבי וסבי זצ"ל כציווי לי ולרבני הדור הזה.
מבוא
א
חיבור זה נכתב מעיקרו כדיון הלכתי באשר לאפשרות של נשים לקרוא בתורה בציבור ולהימנות על הנקראים לעלות לתורה. הנושא אמנם נידון בפירוט וביסודיות על ידי מספר תלמידי חכמים ומלומדים, שעוד אזדקק להם להלן, אך ביקשתי להצטרף לדיון החשוב הזה ולהוסיף לו מרכיב חדש, והוא עקרון "כבוד הבריות", המתייחס לנשים המבקשות להיות שותפות במעשה הדתי בבית הכנסת; שיקול זה עשוי לגבור על עקרון "כבוד הציבור".
ביאור עמדה הלכתית זו נעשה תוך עיסוק רחב ורב–דוגמאות בשאלות של מדיניות פסיקה, הכוללות את ההתייחסות לשורה של שיקולים מטא–הלכתיים שצריכים להנחות את הפוסק בדרכו. במהלך עריכת
הדברים התבהר ששאלות היסוד באשר לדרכה של ההלכה תופסות רוב מניין ובניין של החיבור, והן שעושות אותו לבעל ערך גם מעבר לשאלה של קריאת נשים בתורה. כך, אפוא, עוצבה מתכונת החיבור לבסוף: דיון קצר בשאלת קריאת נשים לתורה, והפלגה ממנו אל דיון רחב יותר, גם אם ראשוני ובלתי ממצה בעליל, ביחס לדרכה של ההלכה, כאשר זו נדרשת להתייחס לשינויים חברתיים המשפיעים על היחיד והקהילה.
אין זה מקרה שדיון עקרוני זה נעשה אגב התייחסות לשאלת קריאת נשים בתורה: סוגיה זו עומדת במרכז השיח ההלכתי והחינוכי–ציבורי של הציבור האורתודוכסי המודרני בארצות הברית, והיא מבטאת תסיסה
אמיתית, רחבה ופוריה סביב מקומה של האשה בעבודת ה' הציבורית, זו הנעשית בבית הכנסת.
ההכרעה בנושאים אלה מעלה אל פני השטח את מכלול השיקולים ההלכתיים. כדרכו של עיון הלכתי, הדיון מתחיל במקורות עתיקים; אך כבר כאן עולות שאלות חשובות: עד כמה חשובים המקורות הכתובים מול מסורת הפרקסיס ההלכתי? מה מקומן של דעות שנדחו מהזרם המרכזי של ההלכה? עד כמה יש לראות את המקורות מתוך הקשר של תקופתם? וכאשר הדיון מגיע אל השאלה המעשית, שבהווה, מתנצחים זה בזה עקרונות של שמרנות ורציפות מול עקרונות של גמישות והתחדשות,
ושל כבוד הציבור והקהילה מול כבוד היחיד וההתחשבות בו. בכל אלה אני מבקש לעסוק בפרקים הבאים.
ב
בזמן האחרון שוחחתי עם ידיד טוב,תלמיד חכם ובעל חשיבה הלכתית מעמיקה, והוא אמר לי שהבעיה אינה באמת עליות לנשים או קריאת התורה ומקומן של נשים בבית הכנסת .השאלה האמיתית היא התהליך ההלכתי כולו. הרי כל בעל חינוך תורני בסיסי יכול להתוות דרכו בסבך המקורות ההלכתיים, לבחור דעת יחיד מסויימת, מקרה מסוים שנדון בספרות השות,ולתופרם יחד באופן שיובילו למסקנה ההלכתית אותה ביקש מלכתחילה. אך המבקש לעמוד על דעתה של ההלכה וללמוד ממנה ,חייב לנקוט כך אמר דרך אחרת עליו לעבור על המקורות בעיון, ולתת לזרם הדיונים במקורות לשאת ולהוביל אותו עד לפתרון. כך התהליך ההלכתי מוביל אותך במקום שאתה תנתב אותו בתוואי שקבעת מראש.
מטרתו היתה לומר לי, כי למרות שניתן אולי למצוא הצדקות הלכתיות ותקדימים היסטוריים לקריאת נשים בתורה, הזרימה של ההלכה הובילה אותנו בכיוון שונה לגמרי המסקנה שלנו צריכה להתאים לזרימתה של ההלכה .
אני מסכים לחלוטין עם דבריו אכן, המקום אליו הגיעה ההלכה בזרימתה הטבעית הוא נקודת מוצא חשובה לבירורה של ההלכה. וכך תלמיד חכם ישר דרך מבקש מן התורה הדרכה למעשה. אבל דרך פשוטה זו אין די בה כדי לראות את התמונה במלואה, וגם לא כדי להכריע בשאלות חדשות .
לשם כך ותוך שימוש באותו דימוי יש לעקוב אחורנית אחר תוואי הנהר, להתחקות על דרכו ועל מקורותיו .אז מוצאים אנו כי זרימתו אינה אחידה יש זמנים בהם היא איטית, ויש קטעים בהם הזרימה מהירה. תוואי הנהר משתנה בהתאם לטופוגרפיה, לגיאולוגיה, לאקלים. מסלולו משתנה עם הזמן והמקום, ואפילו כיוונו עשוי להשתנות לבסוף כאשר הנהר מתקרב לים. הוא לעיתים מתפצל לראשים רבים ויוצר דלתא .כדי להבין את התקדמותו והתפתחותו של נהר במסלולו, יש לבחון אותו בכל שלב גיאוגרפי והיסטורי, ולראות איזה תוואי פילס ובאילו כיוונים זרם. אני משתמש בדימוי הנהר לא רק מפני שידידי פתח בתיאור הזרימה של ההלכה. אלא גם מפני שדימוי הנהר הולם מאד כשמדובר בהלכה. ישנו משפט ידוע מאד שמופיע בתלמוד, ומאז מצוטט לאורך הספרות ההלכתית, במצבים בהם ישנם מנהגים שונים מאד ולעיתים אף מנוגדים בקהילות שונות ובאזורים השונים. המשפט אומר " נהרא נהרא ופשטיה "חולין יח עב" . נהרות שונים הולכים בכיוונים שונים ובמסלולים שונים, וכולם מקובלים, לגיטימיים וצודקים.
עיוננו יכלול אפוא מגוון רב של מקורות מתקופות שונות. אני מאמין שחשיפתם תתן לנו תמונה מלאה יותר, שתסייע לנו להשתמש נכון בעקרונות המטאהלכתיים, ולהכריע נכון על פי דרכה של הלכה .
ג
אין לכחד, שדרכה של ההלכה כפי שאני מתאר אותה כאן אינה הדרך המצויה כיום. כבר כתבתי בעבר, כי הפסיקה העכשווית אינה מתייחסת די הצורך ברגישות לשאלות הנשאלות, ומוכרת היטב הנטייה להחמיר ולאסור כדי שלא להסתבך כביכול, ושלא לטעות בהוראה. הבאתי דוגמאות לכך במאמר שפרסמתי בשנת תשס"ד, והן כפרטים היוצאים מן הכלל ללמד על הכלל.
באותו מאמר ביקשתי להראות כי דרך עכשווית זו אינה הדרך המסורתית בפסיקת הלכה .אדרבה, לאורך הדורות מאז ימי התנאים ואילך, גדולי הרבנים התמודדו עם בעיות חדשות וניסו בכל כוחם למצוא להן פתרונות, כאלה אשר ניתן לחיות אתם/ כי התורה היא תורת חיים ודרכיה דרכי נעם .
אמנם, בתחום הטכנולוגי נעשו צעדים גדולים ומשמעותיים להתאמת ההלכה לחיים המודרניים. ואולי ביתר דיוק להתאמת החיים המודרניים להלכה מתוך שימוש בכללי ההלכה הנורמטיביים ועל פי תקדימים המצויים בפסיקה המסורתית. אולם בתחום הבעיות האנושיות חברתיות,כגון גיטין ומסורבות גט, ממזרות, גיור, מניעת הריון, צניעות הלבוש, וכן הלאה, אין אנו מוצאים, מלבד אצל יחידי סגולה, את אותה רחבות הדעת רגישות כלפי הפונה בשאלה ונועם ההליכות שמצויה היתה בדורות קודמים.
על כן באה הצעתי, כי בעולמה של ההלכה והפסיקה נחזיר עטרה ליושנה, ונאבק בכדי להחדיר את המודעות לכך שאכן כח דהיתרא עדיף. נגביר את הרגישות כלפי הפונים בשאלה במתן תשובה אישית,תוך כדי ראיית ההשלכות של אותה תשובה בחייו של הפונה.כל זה,כמובן, במסגרת ההלכה הנורמטיבית המסורתית, כפי שהיא השתלשלה לידינו מפיהם ומספריהם של גדולי הדורות.
לרכישת הספרלעיון נוסף
חדשים גם ישנים: משנתו ההגותית-הלכתית של הרב קוק / נריה גוטל 
